סיפורו של צנחן בשבי המצרי

סיפורו של צנחן בשבי המצרי

תקציר:
ויקטור בוטבינוסקי - עתה יאיר דורי - יליד ארגנטינה, הגיע לארץ כמתנדב בן 20, סמוך לגמר מלחמת ששת הימים. הוא הצטרף לקיבוץ להבות הבשן למרגלות רמת הגולן, התנדב לחיל הצנחנים ובמלחמת ההתשה ידע עם יחידתו לשרת בגזרת תעלת סואץ. ב-30 למאי 1970 נפל יאיר דורי בשבי המצרי. אותו יום, לאחר שנפצע בסיור על שפת התעלה, הובא לבונקר, נחבש ונשלח אל העורף בזחל הפינוי. בדרך נתקלו אנשי היחידה במארב מצרי. חמישה נהרגו בהתקלות. זמן מה נחשב גם יאיר בין המתים. גם לאחר שהגיעה הידיעה כי נפל חי בידי במצרים, עדיין לא חלפה הדאגה לחייו. קטוע יד ימינו, זב דם, נקוב אלפי רסיסי בזוקה רושפים, נלקח יאיר מבין גוויות חבריו, הושלך אל מי התעלה והועבר לגדה המערבית. בבית חולים צבאי בקהיר פרפר יאיר דורי שבועות רבים בין החיין והמוות. הוא עבר סדרת ניתוחים מסובכים ופרשת חקירות מלווה עינויים קשים לא פחות. כשיצא מכל סכנה, הועבר לבית הכלא, בו בילה כתשעה חודשים במחיצת עשרה שבויים ישראליים אחרים. בהדרגה התחזק, למד עברית מפי חבריו השבויים ואימן את יד שמאלו בכתיבת מכתבים הביתה. למעלה מעשרה חודשים לאחר שנשבה חזר יאיר דורי מהשבי המצרי ללא יד ימין, גורר את שתי רגליו הפצועות, רטיה על אחת מעיניו וצלקות עמוקות בכל חלקי גופו. לא שלם אבל חי. אז אמר "אני מאושר לחיות ולהיות בבית", והראה שני מכתבים שהחזיר עמו מהכלא המצרי, ואשר לא הגיעו לתעודתם. האחד אל אמו, רוזיטה בוטבינוסקי בארגנטינה - כיום בישראל והשני אל גילה ואריה, הוריו המאמצים בקיבוץ. בשני המכתבים הפציר יאיר בהוריו שלא יתאבלו עליו ולא יספידוהו. "עליכם להבין" כתב, "שהייתי מוכן בהכרה מלאה להיכלל ברשימת הנופלים למען קיומנו כעם ומדינה... מותי הוא מכה קשה לכן ואני מבין זאת, אבל אולי אם תקבלו דברי כמות שהם ותאמינו בהם, לא אחשב כמת ואמשיך לחיות אתכם..." פחות משנה לאחר שובו מהשבי נשא יאיר לאישה את חברתו סוזי, עולה חדשה מארגנטינה; קלט את אחיו התאום דניאל, כעולה חדש מארגנטינה ונרשם כסטודנט במדעי החברה באוניברסיטת תל אביב. ספרו מתחיל ברגע בו חזר להכרה על מיטת בית החולים בקהיר ומסתיים עם נחיתת המסוק שהחזירו לחופש ברחבת המנחת של בית החולים על שם שיבא.

עותקים